לאמונות יומיומיות פשוטות ישנה השפעה רבת עוצמה על הגוף. כמובן שלרובנו אין המשמעת המנטאלית הנחוצה לשליטה מוחלטת ב - אמונות שלנו. כדי לשוב ולעורר את הכוחות הנובעים מן ה- אמונה, עלינו ראשית כל להבין את הסוגים השונים של אמונות העשויות להשפיע עלינו, משום שהן פותחות בפנינו חלון מיוחד במינו להצצה בנזילות היחסים גוף - נפש.
גם אמונות תרבותיות מהוות פרמטר משמעותי בתוצאות הרפואה בכללותה.
סוג אחד של אמונות מולבש עלינו על ידי החברה. לדוגמה, תושבי איי טרובריאנד נוהגים ליהנות ממין חופשי לפני חיי הנישואין, בעוד שהיריון מחוץ לנישואין נחשב לחרפה קשה. הם אינם משתמשים בשום סוג של אמצעי מניעה ולעתים רחוקות, אם בכלל, מבצעים הפלות. ובכל זאת, היריון מחוץ לנישואין למעשה אינו קיים אצלם ! ייתכן ובשל אמונה תרבותית, הנשים הבלתי נשואות מצליחות באופן תת-הכרתי לעצור את גופן מלהרות. יש עובדות המצביעות על אפשרות למשהו דומה המתרחש בתרבותנו אנו. כמעט כולם שמעו על זוג המנסה להיכנס להיריון במשך שנים ללא הצלחה. לבסוף הם מאמצים ילד, וזמן קצר לאחר מכן האישה נכנסת להיריון. שוב, הדבר מצביע על אפשרות שלבסוף, ההיהפכות לאם בפועל, מאפשרת לאישה ו/או לבעלה להתגבר על חוסר אמונה שהיוותה סוג כלשהו של עכבה שחסמה את פוריותם. הפחדים אותם אנו חולקים עם בני תרבותנו גם הם עשויים להשפיע עלינו השפעה ניכרת. הנה דוגמא נוספת לכוחה של אמונה - במאה ה- 19 נספו עשרות אלפי בני אדם במגפות שחפת. אולם מ- 1880 החלה רמת המגפות לצנוח. מדוע? לפני אותו עשור איש לא ידע מה גורם לשחפת דבר שעטף את המחלה בהילה של אמונה מאיימת. אולם ב-1882 הגיע ד"ר רוברט קוך לגילוי החשוב ששחפת נגרמת על ידי חיידק. משהגיע המידע הזה לציבור הרחב, צנחו שיעורי התמותה מ-600 מתוך 100,000 בני אדם ל- 200 בלבד, למרות העובדה שרק כעבור עוד כיובל שנים נמצאה תרופה יעילה למחלה. משמע - ה- אמונה המאיימת הומרה בידיעה משמעותית פחות מאיימת. אמונה היתה כפי הנראה גורם כבד משקל גם בהצלחה של ניתוחי השתלה. בשנות החמישים, השתלת כליות היתה רק אפשרות מרגשת. אז ביצע רופא משיקגו את מה שהיה נראה כהשתלה המוצלחת הראשונה. הוא פרסם את ממצאיו , ומיד לאחר מכן בוצעו השתלות מוצלחות נוספות ברחבי העולם. או אז נכשלה ההשתלה הראשונה. בעצם הרופא גילה כי הכליה נדחתה כבר מהרגע הראשון, אולם זה כבר לא שינה. משה- אמונה פעמה במושתלים שיוכלו לשרוד, זה אכן קרה, ושיעורי ההצלחה המריאו מעל לכל הציפיות.
אמונות החבויות בגישותינו – בית הגידול של מצבינו הבריאותי – גוף נפש כאחד.
אמונה מגשימה עצמה בחיינו גם באמצעות הגישות שלנו. מחקרים הראו שלגישתה של אם (מתוך ה- אמונה שלה) לתינוקה ולהיריון בכללו יש קשר ישיר לקשיים שאותם תחווה במהלך הלידה, כמו גם לבעיות הרפואיות שעמן ייוולד העובר. אכן, בעשורים האחרונים יש ממש מפולת של מחקרים על ההשפעה של הגישות / אמונות / אמונה שלנו על מגוון מצבים רפואיים. אנשים המקבלים ציון גבוה במבדקים שעוצבו לבחון רמה של עוינות ואגרסיה ושל חוסר אמונה, צפויים למות מבעיות לב יותר מכאלה בעלי ציון נמוך. נשים נשואות הן בעלות מערכת חיסונית חזקה יותר מנשים פרודות או גרושות, ולנשים הנשואות
נישואין מאושרים יש אפילו מערכות חיסוניות חזקות עוד יותר - בהיותן בעלות אמונה מוצקה בכוחה של המשפחה. חולי איידס המגלים רוח לחימה מתןך אמונה יחיו יותר מחולים בעלי גישה תבוסתנית - פאסיבית - של העדר אמונה. חולי סרטן גם כן חיים זמן רב יותר, כאשר הם מאמצים רוח לוחמת מתוך אמונה. אנשים פסימיים מצטננים יותר מאופטימיים. מתח מדכא את תגובות המערכת החיסונית, ולאנשים שאיבדו את בני זוגם יש רמת חולי גבוהה יותר, ועוד.
אמונות המתבטאות בכוח הרצון שלנו - מקור כל הניסים הרפואיים בכל הזמנים.
את סוגי ה - אמונה שבחנו עד עתה ניתן לכנות אמונות סבילות, אמונות שאנו מאפשרים לתרבות או לאופן החשיבה הרגיל שלנו לכפות עלינו. אמונה מודעת בצורה של רצון ברזל עשויה גם היא לשמש כמעצבת של ההולוגרפיה הגופנית שלנו. בשנות השבעים הדהים הסופר והמרצה יליד הולנד, ג'ק שוורץ, את החוקרים במעבדות בכל רחבי ארצות הברית, ביכולת שלו לשלוט באופן רצוני בתהליכים הביולוגיים הפנימיים של גופו. במחקרים שנערכו בקרן מנינגר, במוסד הנוירופסיכיאטרי "לנגלי פורטר", באוניברסיטת קליפורניה ובמקומות אחרים, הדהים שוורץ רופאים כשנעץ לתוך זרועותיו מחטים אדירות לתפירת מפרשים באורך של 15 סנטימטר, כשהמחט חודרת את הזרוע כולה, ללא דימום כלל, מבלי להירתע ובלי שמוחו ייצר גלי בתא (הגלים הנוצרים במוח באופן נורמאלי כאשר אדם מתנסה בכאב). אפילו כשהוצאו המחטים מגופו, שוורץ לא דימם,והנקבים בעורו התהדקו בחזקה. בנוסף שינה שוורץ את מקצבי גלי המוח שלו בכוח הרצון, כיבה סיגריות בוערות על עורו מבלי לפגוע בעצמו, ואפילו נשא בידיים חשופות גחלים לוחשות. שוורץ טוען שפיתח את היכולות הללו במחנה ריכוז נאצי, שם לימד את עצמו לשלוט בכאב כדי לעמוד בהתעללות הפיסית עמה נאלץ להתמודד. הוא מאמין שכל אחד יכול ללמוד לשלוט באופן רצוני בגופו וכך להפוך לאחראי לבריאותו שלו. מעניין שב-1947 הדגים הולנדי אחר יכולות דומות. שמו של האיש היה מירין דאג'ו ובהופעות ציבוריות בתיאטרון קורסו בציריך הותיר את הקהל פעור פה. אל מול עיניהם תקע עוזרו בשלמות חרב סיף לתוך גופו של דאג'ו, פוגע בבירור באיברים פנימיים חיוניים, אבל מבלי לגרום לכל נזק או כאב נראים לעין. כמו שוורץ, משנשלף הסיף מגופו, הוא לא דימם, וכל מה שנותר היה קו אדום חיוור במקום הכניסה והיציאה. הופעותיו של דאג'ו היו כה מזעזעות לקהל הצופים, שאחד הצופים לקה בהתקף לב במהלך הופעה, מה שגרם לשלטונות לאסור על דאג'ו להופיע שוב בציבור. אולם רופא שוויצרי בשם הנס נאגלי –אוסג'ורד, ששמע על יכולותיו יוצאות הדופן של דאג'ו, ביקש לבחון אותו בחינה מדעית. דאג'ו הסכים, וב- 31 במאי 1947 נכנס לבית החולם האזורי של ציריך. בנוסף לד"ר נאגלי- אוסג'ורד היה נוכח גם ראש המחלקה הכירורגית של בית החולים, ד"ר ורנר ברונר , וכן מספר רב של רופאים אחרים, סטודנטים ועיתונאים. דאג'ו חשף את חזהו והתרכז. ואז, לעיני האסיפה כולה נעץ העוזר שלו את הסיף בגופו. כמו תמיד, דם לא ניגר ודאג'ו נותר שלוו, אולם הוא היה היחיד שחייך, שאר הנוכחים התאבנו במקומותיהם. על פי כל הערכה, איבריו הפנימיים של דאג'ו היו חייבים להיפגע ומצבו הבריא לכאורה היה כמעט מעבר ליכולתם של הרופאים הנוכחים לשאת. מלאי ספקות, הרופאים ביקשו ממנו לעבור צילומי רנטגן. הוא הסכים, וללא מאמץ ניכר עלה עמם לחדר הרנטגן כשהסיף נעוץ עדיין בבטנו. צילום הרנטגן התבצע והתוצאות היו ברורות. הסיף היה , ללא כל ספק, נעוץ בגופו של דאג'ו. לבסוף, עשרים דקות תמימות לאחר שננעץ, הוצא הסיף מגופו, בהשאירו רק שתי צלקות חיוורות. מאוחר יותר נבדק דאג'ו על ידי מדענים בבאזל ואפילו הניח לרופאים עצמם לנעוץ בו את הסיף. לאחר מכן סיפר ד''ר נאגלי – אוסג'ולד את המקרה כולו לפיסיקאי הגרמני אלפרד סטלטר והוא כתב עליו בספרו "PSI HEALING". היכולות הבלתי רגילות הללו אינן מוגבלות להולנדים. בשנות ה- 60 ביקרו ג'ילברט גרוסוונור, נשיא ה- National geographic, רעייתו דונה וצוות צלמים של הירחון בכפר בציילון, לחזות בניסים שמחולל עושה להטים מקומי בשם מוהוטי. מסתבר שכנער צעיר נשבע מוהוטי לאל הציילוני קאטאראגאמה, שאם יטהר את אביו מאשמת רצח שטפלו בו, יבצע הוא הסתגפות שנתית לכבוד האל. אביו של מוהוטי טוהר מאשמה ומוהוטי החל בסיגוף, אחת לשנה, לכבוד של קאטאראגאמה. הסיגופים כללו הליכה דרך אש ועל גבי גחלים לוחשות, נעיצה של שיפודים בלחייו, נעיצה של שפודים בזרועותיו מכתף עד כף היד, הכנסת אנקולים גדולים בגבו וגרירה של מזחלת ענקית על דרך עפר, בחבלים הקשורים לאנקולים הללו. כפי שדיווחו הגרוסוונורים מאוחר יותר, האנקולים מתחו את בשרו של מוהוטי באופן ניכר ושוב, לא הופיעו כל סימני דם. משסיים מוהוטי והאנקולים הוצאו מגופו, לא היו אפילו סימני פציעה במקום. הצוות צילם את המחזה המצמרר הזה ופרסם תמונות ודיווח מלא של האירוע בחוברת ה-National geographic של אפריל 1966 . ב-1967 פרסם ה- Scientific american דו"ח על טקס תקופתי דומה בהודו. במקרה זה נבחר אדם אחר בכל שנה על ידי הקהילה המקומית. אחרי טקס באורך נדיב, ננעצו שני ווים, גדולים מספיק לתלייה של פרה, בגבו של האיש. חבלים נקשרו דרך הווים ליצול עגלת שוורים, והאדם צריך היה לגרור את העגלה במעגלים בשדות, כל זה כקורבן לריצוי אלי הפריון. משהוסרו הווים, האנשים נותרו ללא פגע, ללא דם, וללא כל סימן או נקב בבשרם.
כפי שראינו, אם לא נתמזל מזלנו להיות בעלי שליטה עצמית כמו דאג'ו או מוהוטי, אופן אחר לגעת בכוח המרפא החבוי בנו הוא לעקוף את חומת הספק והסקפטיות העבה, השוכנת בהכרה הערה שלנו. דרך אחת להשיג זאת היא להיות מרומים על ידי פלצבו. היפנוזה גם היא דרך כזו. כפי שמנתח מגיע לאיבר פנימי ומשנה את מצבו, היפנו תרפיסט מיומן יכול להגיע לתוך תת-ההכרה שלנו ולשנות את ה - אמונות החשובות מכולן, ה - אמונות הבלתי נודעות שלנו. אינספור מקרים הוכיחו באופן מוחלט, שתחת היפנוזה יכול אדם לשנות תהליכים הנחשבים בדרך כלל לבלתי מודעים. כדוגמת מרובי אישויות, אנשים בהיפנוזה עמוקה יכולים לשלוט בתגובות אלרגיות, דפוסי זרימת דם וקוצר ראייה. בנוסף הם יכולים לשלוט בקצב הלב, בכאב, בטמפרטורת הגוף ואפילו להסיר בכוח רצונם סימני לידה. היפנוזה עשויה לשמש בדרכה שלה להישגים שאינם נופלים במידת השפעתם המדהימה מנעיצת סיף דרך הבטן. הישג זה קשור במצב תורשתי נורא של עיוות חיצוני, הידוע כמחלת ברוק. קורבנות המחלה מפתחים כיסוי קרני עבה על גבי העור הדומה לקשקשים של לטאה. העור עלול להפוך כה נוקשה וקשיח, שאפילו התנועה הקלה ביותר יכולה לסדוק אותו ולגרום לדימום. רבים מאלה שנקראו "אנשי התנין" בקרקסים, היו למעשה חולים במחלת ברוק. בגלל בעיית הזיהומים, היו קרבנות המחלה בעלי תוחלת חיים נמוכה. מחלת ברוק היתה חשוכת מרפא, עד שבשנת 1951 הופנה נער בן שש עשרה שסבל מהמחלה, כמוצא אחרון, להיפנותרפיסט א.א. מייסון בבית החולים קווין ויקטוריה בלונדון. מייסון גילה שהנער היה אובייקט מצוין להפנוט ונכנס בקלות לטראנס עמוק. בעת שהנער היה בטראנס, מייסון אמר לו שהמחלה שלו מתרפאת ושבקרוב תיעלם. חמישה ימים לאחר מכן, השכבה הקשקשית על זרוע שמאל של הנער נשרה, בהותירה עור רך ובריא תחתיה. כעבור עשרה ימים, הזרוע חזרה למצבה הנורמאלי. מייסון והנער חזרו לעבוד על אזורי גוף שונים עד שכל העור הקשקשי נעלם. הנער נותר חופשי מסימני המחלה לפחות חמש שנים, הזמן שבו נותק הקשר עמו. זהו מצב עניינים יוצא דופן, משום שמחלת ברוק היא מצב גנטי, ולהיפטר ממנה פירושו לשלוט ביותר מאשר תהליכים אוטונומיים, כמו תבניות של זרימת דם ותאים שונים של המערכת החיסונית. פירושו של דבר היה חדירה לתוך מישור המפתח, תוכנת ה- DNA עצמה. אם כך, נראה שכאשר אנו מגיעים לשכבה הנכונה של ה - אמונות שלנו, הנפש שלנו יכולה לבטל אפילו את המבנים הגנטיים שלנו.
