אהבה
אנו שבויים היום במודל אהבה המקדש את ההתאהבות כתקופת שיא בחייו של אדם, פסגה שממנה ניתן רק לרדת, כשההתאהבות הופכת ל "מערכת יחסים", שבשלב זה או אחר, "צריך להתחיל לעבוד עליה". לתפיסת אהבה כזו יש מעט מאוד יתרונות והרבה חסרונות. חלקנו מסתובבים בתחושה שלא מימשנו את רגעי השיא שאליהם היינו אמורים להגיע, או שלא מימשנו אותם מספיק. אחרים מרגישים שחייהם ריקים מאותה אינטנסיביות וחיות שהייתה מנת חלקם לשבועות ספורים של התאהבות ואחר-כך הפכה לדבר-מה אחר. בכל מקרה, מודל אהבה כזה גוזר על הפרט אמונה שבמרבית חייו, "החיים" נמצאים במקום אחר. עולם האהבה מציע לנו חלופה, המסוגלות להפוך את חוויית החיים, הפחות או יותר קבועה שלנו, לבעלת ערך של ממש. האהבה הינה תהליך נלמד, שבו יופיו של האהוב נחשף במשך הזמן ומיתרגם ליצירה משותפת איתו, או אז לקשר ארוך יש סיכוי להפוך למשהו משמעותי שהאדם מעריך, ולא סתם כידידות, אלא כהיבט עמוק של אהבה.
זאת ועוד, תפיסה זו של האהבה אינה סתם נחמה, אלא תפיסה עקרונית המאפשרת להבחין בין זוגיות אוהבת למה, שאינו אלא אוסף של טקסים ריקים מתוכן. זוגיות אוהבת קשורה ביכולת להמשיך ולזהות את היפה בבן-הזוג, ולהמשיך לשאוף ליצור איתו ובתוכו . יחד עם זאת, חשוב לזכור - אהבה וזוגיות רק מאפשרים לאדם להמשיך בצמיחתו לשלבים שאותם הוא חייב לעבור לבדו.
האם תפיסה זו של האהבה "אמיתית" ? נדמה שאין מובן ברור לשאלה. כמו בכל עמדה כוללת לגבי החיים, מדובר בהזמנה.
